<h1>הבתים — שערי חלב ודם וגיד שער רביעי</h1>
<h2>דף צג.</h2>
יש חוטין וקרומות בבהמה אסורין משום דם וצריך לנטלן ואחר כך ימלח הבשר, ואלו הן. חוטי יד הבהמה, ביאר הר"ש חוטין שבכתף שאנו נוטלין אותן, ויש מי שביאר שבזרוע לפיכך צריך ליטול שניהם. חוטי הלחי, ביאר הר"ם חוטי הלחי התחתון שבצד הלשון מכאן ומכאן, ויש מי שכתב שחוטין שתחת הלשון הם בכלל חוטי הלחי, וכן נראה. חוטי העוקץ [אסורין משום דם] לביאור הר"ם, ור"ש ביאר חוטי העוקץ אסורין משום חלב כמו שיתבאר, והראב"ד ביאר אסורין משום גיד, העוקץ הוא מקום העב שבירך שקורין אנק"א, וצריך לנקר אותו מחוטי חלב ודם וגיד לצאת מספק אלו הביאורים, והרב בעל העיטור ביאר עוקץ עצה והוא קצה השדירה, והכל אחד. ומורי החכם ר' מרדכי כתב בחבורו שהר"ם ביאר עוקץ האליה שיש בה חוטין אדומים וצריך לחתוך האליה על כל פרק ופרק כדי שיצא הדם, ולא מצאתי זה בביאור בהלכות הר"ם, ואולי דעת מורי מפני שהר"ם כתב שאסורין משום דם הבין שדעת הר"ם בחוטי האליה שהוא השדירה, והרב בעל היראים ביאר חוטי העוקץ חוטי האליה, לפיכך צריך להסיר החוטין שבזנב, ודבר נראה הוא שהם אסורין שהם סמוכין וגדלים מחלב הכליות, ע"כ. נראה דעת הרב שאסורין משום חלב. הר"ם ביאר בכלל החוטין האסורין משום דם חוטי הלב, ולא נתברר לי.
כתב הר' שלמה כבר ביארנו שהבשר שיש בו חוטי דם בלחיים והיד וכן בהמה ועוף שלא נשחטו הורידין צריך לחתוך ולמלוח, ויש מן הגדולים שאמר שצריך שיניח מקום החתך למטה כדי שיזוב דמן היטב, וכן בכל מקום שצריך חתיכה, ע"כ.
חוטין אלו, האסורים משום דם אם חתכן ומלחן מותרין אפי' לקדירה, יש מי שכתב ומליחה, והראב"ד כתב חתיכה או מליחה, וראיה לדבר שאנו מבשלין עוף שלם בקדירה בלא חתיכה, ע"כ. ואין זו ראיה גמורה אם אנו עושין שלא כהוגן, ועוד יכולין הן לינטל אעפ"י שהוא שלם, וכן ראוי לעשות. ואיפשר שכתב זה הרב מפני שדעתו שכן הדין בכל חוטי הדם כמו שנבאר. כתב הר' שלמה חוטי דם יש בעוף ובבהמה שאין מנקים את דמן לא דרך ורידין ולא דרך סימנים, והם חוטים שביד הבהמה והכתף וחוטין שבלחי וכן שבלחי העוף ושבכנף, ולפיכך צריך לחתכן, ואם לקדירה צריכין חתיכה ומליחה, ואם לצלי צריכין חתיכה ואין צריכין מליחה, ומה הפרש בין אלו לורידין או לחתיכה שנצרר הדם שאין צריכין חתיכה, יראה לי שלא התירו בורידין אלא כשהוציאן מתוך הבשר ושם פניהם על פני האש, שכל זמן שאין בשר מבדיל ביניהם ובין האש האש שואבת דמן, וכן הטענה בבשר שנצרר הדם, אבל חוטין אלו שנבלעין בתוך הבשר הם והבשר מבדיל בינן ובין האש, לפיכך אין האש שואב היטב את הדם, ולפיכך אסור עד שיחתוך ויצלה או יחתוך וימלח, ע"כ. יש מי שכתב לצלי אין צריך נטילה ולא חתיכה אבל לקדירה צריך חתיכה ומליחה, ומצאנו קצת ראיה לדבריו. יש מן הגדולים שכתב כן הדין בחוטי הירך וחוטי הצלעות ושאר גידי הגוף כלם אסורים משום דם ומה שלא הוזכרו בתלמוד רק שביד ושבלחי מפני [שהן] דקין, וכן ביאר הר"ש. והראב"ד כתב כלן צריכין חתיכה ומליחה והזכיר של יד ושל לחי שאלו היה כן הייתי אומר כיון שסמוכין לבית השחיטה אין צריכין חתיכה ודי להם בשחיטת הורידין, ומפני זה הוזכרו אלו ואין צריך לומר האחרים, והרב בעל העיטור כתב ששאר חוטין אין צריכין אפילו מליחה מפני ששומן הם, ולראשונים שומעים שמחמירין בשל תורה.
קרום של מוח שבקדקוד וקרום שעל ביצי זכר אסורין משום דם.
<h2>דף קיא:</h2>
יש מן הגדולים שפסק הרוצה לחתוך צונן בסכין ששחט בה צריך הדחה, כן נראה לפי הנסחא הנמצאת בספרים שלנו, ונראה שנסחת הר"ם צנון, וכן כתב הרב שלמה זו לשונו בא לחתוך צונן אפילו הדברים החריפים כאתרוג וצנון משפשפה היטב ומדיחה ודיו, ומה הפרש יש בין זה לסכין של גוים, זו לא בלעה על ידי רותח גמור וזו בלעה פעם אחת או פעמים הרבה, ע"כ. יש מי שכתב אם חתך בו רותח צריך קליפה, אם חתך צונן צריך גרידה למקום החתך או הדחה, ויש מי שכתב די בקנוח מעט שלא הצריכו גרידה למקום חתך אלא לאסור שמנינות, מדברי הר"ם נראה שאם חתך בו אפילו רותח אין צריך כלום, וכן נראה מלשונו שהדחה הנאמר בהלכה הדחת סכין לא הדחת האוכל, וזה נראה, ומכל מקום טוב להחמיר.
סכין ששחט בה בשר אסור לאכול בה רותח עד שיתלבן הסכין או ישחיזנו במשחזת או ינעצנו בקרקע קשה עשרה פעמים, ואם חתך בה רותח מותר, וכן אינו חותך בה צנון וכיוצא בו מהדברים החריפים לכתחלה, ואם הדיח הסכין או קנחו בכלי מותר לחתוך בו צנון וכיוצא בו אבל לא רותח, לר"ם. הר"ז כתב די לו בהדחה אפי' לחתוך בו רותח כדרך שאמרו בסכין ששחט בה טריפה, וכן פסקו רבים מגדולי האחרונים. ויראה לי שדעת הר"ם הואיל ואמרו אסור לחתוך בה רותח נראה שדינו כסכין של [גוים] וצריך הכשר כמוהו, ואם היה מותר בהדחה היה להם לבאר זה, ומה שאמרו בסכין ששחט בה טריפה שדי לו בהדחה לא אמרו אלא לשחוט בו בהמה אחרת, אבל לחתוך בו רותח צריך הכשר כסכין של גוים.
כתב הר' משה בר' יעקב החותך צלי בעוד שהוא פולט דם וכן כבד בצלי שהדם יוצא ממנו, הסכין אסור כסכין ששחט בה, ודבר של טעם הוא שכל דם היוצא מן האברים יש בו אסור דם. כתב הר' שלמה שפוד שצולין בו בשר שחוטה קודם מליחה בולע הוא מן הדם ונאסר לפיכך אסור להפוך בו בשר בקדירה וכיוצא בו לפי שחוזר הוא ופולט דם שבלע, והורה אחד מגדולי המורים שאסור להשהות הצלי על גבי השפוד לאחר שהוסר מעל גבי האש שמא יחזור הבשר (הם) [החם] ויבלע ממנו, אבל מותר לצלות בו ולשהות בו כל זמן שהבשר זב שכל שהוא זב ופולט אינו בולע מן הדם שבשפוד.
יש מי שכתב אם נשתמש בקערה זו רותח לח צריך ששים באומד יפה כשיעור מה שיצא ממנה, ואם נשתמש בה רותח יבש צריך קליפה, ואם נתנו בו רותח שיש בו קצת רטיבות כגון בשר רותח צריך נטילת מקום שהוא יותר מקליפה, נתנו בו צונן אפילו לח אין צריך דבר שהקערה אחר שהודחה צוננת היא. כתב הר' שלמה נראה לי שאפילו הדחה אינה צריכה אלא כל שמקנחה יפה מותר לאכול בו צונן, ולא הצריכו הדחה אלא לסכין ששחט בו שעל ידי דחקו פולט קצת, ע"כ. מצאתי כתוב בשם הראב"ד אסור לאכול בו צונן אפילו בהדחה, שהקערה כרותח והרי הוא כצונן לתוך חם שהתחתון גובר ואוסר, הפוסקים האחרונים נטו בזה להיתר.
קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח, יש מי שכתב לא אמרו אלא בקערה שאינה מנוקבת אבל במנוקבת מותר, והראב"ד ורבים מן האחרונים כתבו אפילו מנוקבת מפני שהיא נבלעת מן המלח שהוא כרותח, וכתב הראב"ד אעפ"י כן מולחין בו בשר פעמים הרבה ואין חוששין בו, שהבשר שמולחין בו טריד לפלוט [ציר] ואינו בולע, שמענו מביאורו שאם סילק הבשר משם ליבשה אסור להחזירה בה הואיל ואינה טרידה לפלוט בולעת הדם מן הכלי, והרב בעל ההשלמה כתב לא אמרו מליח כרותח אלא בבשר שבולעת ופולטת על ידי מלח אבל הכלי בולע על ידי מליחה ואינו פולט, מביאורו שמענו אפילו סילק הבשר משם מותר להחזירה, ויש מי שאמר מה שאמרו מליח כרותח בתחלת המליחה, אבל בסוף המליחה שאין במלח כח להפליט אינו כרותח, לפיכך מותר לשהות שם הבשר ואין להחזיר בו הבשר שכבר נמלח, והראב"ד כתב אפי' בסוף מליחה ואפילו נפלה המלח מכאן מליח הרי הוא כרותח. לדעת כולם מותר למלוח בו פעמים רבות אבל להחזיר בו בשר שנמלח אסור לדעת הראב"ד, ולדבריו שומעין שהוא מחמיר בשל תורה.
קערה שמלח בה בשר אפילו שועה באבר אסור לאכול בה רותח לעולם שכבר נבלע הדם בחרסיה. יש מי שדקדק מלשון הר"ם שלא אמרו אלא בקערה של חרס אבל לא בקערה של עץ, ולא אמרו אלא בשאינה נקובה, ודברים אלו הן איסור של תורה ואין מבוררין בהלכה והולכין בהן אחר המחמיר.
<h2>דף קיב.</h2>
יש מי שכתב לא אסרו אלא בכלי שמלחו בו בשר להתקיים, שזהו מליח שאינו נאכל מחמת מלחו, אבל אם מלחו בו לקדירה לבד אינו כרותח, לפיכך מותר לאכול בו רותח. ויראה לי אעפ"י שהבשר הנאכל מחמת מלחו אין לו דין רותח, מכל מקום הכלי שנבלע מאותו דם שהפליט המלח נבלע ממליח שהוא כרותח, כי מה שמפליט המלח הוא מליח גמור שאינו נאכל מחמת מלחו, לפיכך כל קערה שמלחו בו בשר אפילו לקדירה אסור לאכול בה רותח. מן ההלכה נראה שאם הטעימו הקדירה לקפילא ואמר שאין בה טעם דם מותר, והרי"ף והר"ם לא ביארו זה, ולא נתברר לי.
<h2>דף קיב:</h2>
דגים ועופות שמלחן זה עם זה אפילו בכלי מנוקב הדגים אסורין, שהדג רפה ובולע דם היוצא מן העוף, ואין צריך לומר אם (בלע) [מלח] דג עם בשר בהמה או חיה, לר"ם. כתב הר' שלמה יש מי שאוסר אף העופות לפי שחוזרין ובולעים דם הדגים שפולטין דם שבלעו ומבליעין בעופות ודברים רחוקים הם, ע"כ. כתב הרב בעל היראים אחר שפלטו הדגים מה שיש [להם] לפלוט נתקשה המלח ונתקשו נקביהם ושוב אינם פולטים מה שבולעין, ומטעם זה אוסר המולח בשר שלא נמלחה כלל על בשר שנמלחה כמו שכתבנו למעלה, והרב בעל העיטור כתב טעם הדבר שהדגים אסורים מפני שקרומם רך ובולעים הרבה ושוב אינם פולטים.
יש מן הגדולים שכתב כדרך שאמרו בדגים ועופות כן הדין בבשר עופות עם בשר בהמה, שהעופות ממהרין לפלוט ואחר כך חוזרין ובולעים מה שתפלוט הבשר, והרב בעל העיטור כתב שעופות ובשר הוא כבשר ובשר שעור העוף כבשר בלא עור ושניהם שוין. יש מי שכתב גדיים וטלאים עם בשר בהמה גסה דינן כדגים, ויש מי שאמר שדינן כבשר ובשר, וכן יראה לי שאלו היה אסור במליחת בשר בהמה ועופות וגסה עם דקה לא היה שותק התלמוד מלהזכיר דבר זה שזה יותר נמצא מבשר ודגים, ויראה לי טעם הדבר שכל בשר בהמה ועופות דמו וצירו ולחותו מרובה, וכל זמן שיש בו לחות פולט ולחותו עומד זמן רב, מה שאין כן בדגים שמתייבש במעט מליחה. יש מי שאמר אסור למלוח כבד עם הבשר מפני שהכבד דמו מרובה, ואעפ"י שלענין צליה אמרו שהדם מסתרך אין אומרין כן במליחה, אבל הכבד תחת הבשר מותר למלוח שכל זמן שהכבד טריד לפלוט אינו בולע, ויראה לי שאם מלחו כבד על הבשר מותר שלחות הבשר רב ופולט זמן רב וכל זמן שפולט אינו בולע, ומה שבולע כבולעו כך פולטו אחר שהוא טריד לפלוט.
יש מי שכתב אין נותנין בשר שלא נמלח כלל עם בשר שנמלח קודם פליטת דמו, שהרי אמרו כל שאינו טריד לפלוט בולע הוא ונאסר, והבשר שלא נמלח כלל אינו טריד לפלוט ובולע ממה שפולט הנמלח, ויש מי שכתב שאם עשה כן חוזר להכשרו עם מליחה כשם שפולט דם של עצמו כך פולט דם שבלע מחוצה, ויראה לי גם לדעת החולקים באותה של מעלה מודים בזה שמותר עם מליחה הואיל ויש לו כח לפלוט דם של עצמו כך פולט דם שבלע מחוצה לו, וכן יראה לי שאסור לאכול אותה חתיכה בחומץ שכבר נאסרה החתיכה מפני דם שפירש שאסור מן התורה, לפיכך צריך להוציא אותו דם, למה הדבר דומה לשובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה שמבליע דם באיברים ואסור בחומץ ומותר עם מליחה כמו שכתבנו, ויש מי שאומר שאותה חתיכה אסורה מפני המליח שהוא כרותח וצריך קליפה וטוב להחמיר.
כתב הרב בעל היראים המולח בשר שלא נמלחה כלל על בשר שכבר נמלחה ופלטה דמה, הבשר שכבר נמלחה אסור ואין לו תקנה, כיון שפלטה נתקשית החתיכה ושוב אינה פולטת, ואפילו במליחה אינו יוצא מה שבולע, כדרך שאמרו בדגים ועופות כמו שיתבאר. ויש מי שכתב כשם שהבשר פולט על ידי מלח דם של עצמו כך פולט דם שבלע ממקום אחר ואינו דומה לדגים ועופות, וכן נראה דעת הרב בעל העיטור, והר' שלמה נוטה לדעת ראשון, וזה לשונו אמרו מקצת רבותי אפילו מלחו בשר על גבי בשר שנמלח והודח ובלע דם חתיכה זו שמלחו עליו חוזר הוא ומולחו וכשר, דכבולעו כך פולטו, וכמו שפולט על ידי מלח דם של עצמו כך פולט דם שבלע ממקום אחר. ואין דבר זה נכון בעיני, וראיתי סתירת דבר זה ממה שאמרו דגים שמלחו עם העופות, ואלו היה להם היתר במליחה לא אמרו אסורין ולא היו שותקין מללמד עליו את ההיתר, ע"כ, וכן נראה.
<h2>דף קיג.</h2>
אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, כיצד הוא עושה מדיח הבשר תחלה ואחר כך מולחו יפה יפה ומניחו במלח כדי הילוך מיל ואחר כך מדיחו יפה יפה עד שיצאו המים זכים ומשליכו מיד לתוך המים הרותחין אבל לא לפושרין כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם, לר"ם. כתב הרב ר' משה בר' יעקב הדחה ראשונה מפני דם קרוש שעל החתיכה ועל ידי המליחה נבלע בחתיכה ואין יכול לצאת לכך צריך להדיחו יפה. כתב רבינו יצחק צריך להדיח באחרונה שני פעמים, האחת להסיר המלח הנבלע מן הדם, והשניה להסיר המים האסורים מהדחת מלח שנשארו על הבשר. רבים מגדולי האחרונים פסקו אחר שמלחו והדיחו יפה יפה מותר להניחו במים קרים או פושרים. וכתב הראב"ד שכל מראה אדמימות שיצא אחר מליחתו כראוי אינו אלא יין הבשר, וכן נראה. כתב הרב בעל העיטור מנהג דמשק וסביבותיו שאין מניחין בשר מליח בקדירה לבשל אלא במים חמים ויורה רותחת כדי שלא יפלוט הדם, ושלחו מן הישיבה שאין צריך רותחין, ולחליטה הוא שהצריכו רותחין, ומפני שאין כל אדם יכול לעמוד על שיעור החליטה תקנו הדחה מליחה והדחה, ע"כ.
יש מן הגדולים שפסק המולח חתיכה לקדירה צריך להפכה בכל צדדיה ונותן מלח בכל צדדיה, ואין צריך לשום בו מלח כבנין, ר"ל בכלו אלא מולחו יפה, וביארו קצת מן הגדולים צריך שימלחנו כדרך שלא יוכל להאכיל עם אותו מלח ומניחו עד כדי שיעור מליחה, וכבר כתבנו למעלה דעת הר"ם ששיעור זה הוא שיעור מיל, וכן כתבו הגאונים. כתב הר' שלמה ויראה לי שאין צריך למלוח משני צדדין אלא מצוה מן המובחר ובאפשר, אבל אם מלח מצד אחד או שלא היה לו כח לעשות כן כמולח תרנגולין או אווזים שאי איפשר שידבק המלח בכל צדדי חללם אלא אם כן בתר אותם בתוך או שמלא חללם במלח מותר, והדין נותן שלא תהא חתיכת בשר דקה חמורה מחתיכת בשר עבה כטפח שזו צריכה מליחה משני צדדין אעפ"י שאין בכל עביה כחצי אצבע וזו די לה במליחת שני צדדין לבד אעפ"י שיש בעביה טפח ודם שבאמצע חתיכה מי הוציאו ואין לדבר קצבה, ע"כ. לולי כי יראתי לחלוק על דברי הרב הייתי אומר שאין כאן ראיה גדולה, כי עיקר המליחה היא מפני הדם הנדבק בצדדין ואם לא ימלח מן הצד השני מי יוציאנו, ואין ראיה מחתיכה עבה, כי מה שבאמצע הוא דם האיברים ולא נאסר ולא יצא במים קרים או במים פושרין והמים רותחין מלבנין הבשר וסותמין הכל ושוב לא יצא.
כל הדברים האלו לבשר שצריך לבשלו, אבל לצלי מולח וצולה מיד, והרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ואחר כך יאכל, ואם חלטו בחומץ מותר לאכלו כשהוא חי, ומותר לשתות החומץ שחלטו בו שאין החומץ מוציא הדם, לר"ם. מלשונו שמענו שצריך מליחה לצלי ואין צריך הדחה ונפוץ, ויש מי שכתב שצריך מליחה והדחה ונפוץ, ויש מי שכתב שאין צריך מליחה כלל, ופסק הר"ם נתברר לנו. כתב הר' שלמה הצלי אינו צריך מליחה שהאש שואב את הדם, לא הצריכו מליחה כדם האברים אלא לקדירה שדם נפלט ויוצא בתוך התבשיל ומתבשל עם הבשר, וכן הדין לכבוש שהכבוש כמבושל, רצה למלוח ולאכול בצלי ובלא הדחה עושה ואינו חושש לדם שעל המלח שהאש שואב הדם ומונע את המלח מלבלוע הדם, בד"א במולחו ומעלהו לצלי, אבל אם שהא במלחו המלח בולע את הדם ונאסר, לפיכך מדיחו יפה וצולה ואוכל, בד"א בשחתך את הורידין בשעת שחיטה או סמוך לה שהדם חם ונפלט דרך הורידין, לא חתך הורידין אסור לאכול אפי' צלי עד שיחתוך אבר אבר ויצלה, רצה לאכול ממנה בשר חי אסור עד שיחתוך וימלח, ויראה לי שאם נקר הבשר מחוט דם אוכל אפי' בלא מליחה חי או צלי אפי' כולו כאחד, שדם האיברים יוצא הוא דרך סימנין אעפ"י שלא חתך הורידין, ולא הצריכו חתיכת הורידין או חתיכת אבר אבר אלא מפני דם החוטין שבשדרה, ויש מגדולי המורים שהחמירו שלא לאכול כולו כאחד אפי' בצלי אלא אחר חתיכת הורידין ורוב שני הסימנין, ע"כ. כבר כתבנו שפסק הר"ם נתברר לנו במליחת הצלי שבקצת נסחאות נמצא כן, וכן פסקו קצת מן הגאונים ומה שכתב הר' שלמה ששהא במלחו דבר של טעם הוא, ונראה לי שכן דעת הר"ם.
אין מולחין אלא במלח עבה כחול הגס, שהמלח הדק כקמח נבלע בבשר ולא יוציא דם, וצריך לנפץ הבשר מן המלח ואחר כך ידיחנו, לר"ם. ר"ש כתב מולחין בין במלח גסה בין במלח דקה, אלא שמלח גסה צריך לנפץ ובמלח דקה אין צריך לנפץ שהיא נתכת מעצמה, והראב"ד כתב במלח גסה מנפץ אותה מפני שננערת ונופלת ואחר כך מדיח אפילו בכלי שאינו מנוקב, אבל במלח דקה אינו יכול לנפץ אותה וצריך להדיח אותה בכלי מנוקב, ע"כ, וכן מצאתי כתוב בשם הגאונים. כתב הר' שלמה המולח צריך להזהר בהדחה (ו)שלאחר מליחה שינפץ המלח [או] שישטפהו במים עד שלא יתננו עם מלחו בכלי שאינו מנוקב עם המים נמצאו המים שוברין כח פליטת הבשר, ונמצא הדם שעל פני הבשר ושעם המלח חוזר ונבלע (מתוכו) [בתוכו] מחמת המלח שעמו בכלי, ולפיכך תקנה גדולה היא למלוח במלח גסה, שהמלח גסה במעט שהוא מנפץ אותה ננערת ונופלת, ואחר כך רשאי להדיח הבשר באיזה כלי שירצה עם קצת המים, מלח במלח דקה אעפ"י שאינו רשאי צריך לשפשף היטב כדי להסיר מן הבשר המלח שהיא נדבקת עמו היטב, ועוד כדי שיוכל להדיח לאחר כך בתוך הכלי עם המים, ע"כ.
אין מחזיקין דם בבני מעיין ומותרין בלא מליחה אפילו לקדירה, באי זה בני מעיין אמרו בכרכשתא והמעי והדקין המלופפין, אבל הכנתא והוא השומן שבאותו הדקים המלופפים יש לה חוטין אדומין וצריך מליחה. מר רב יהודאי אוסר לבשל הכנתא בקדירה מפני שהיא מליאה חוטין דקים מלאים דם ואין לה תקנה אלא בחתיכה ומליחה, וכן נמצא בתשובת הגאונים, והרב בעל העיטור כתב לא מצאנו בו איסור אלא שלא במליחה, והר' שלמה כתב ועכשיו נהגו בו היתר, ואותן חוטין דם שאדם בקי בהן מותחן ונשלפין הן היטב עד שלא ישאר אחד מהם. בני מעיין שאמרו לא אמרו אלא בהן עצמן אבל בשמנן מחזיקים דם והעין מעידה עליו שיש בו דם.
יש מי שאמר אותן בני מעיין שאין מחזיקים בהם דם אסור למלחן עם הבשר מפני שאינם טרידים לפלוט ובולעין מדם הבשר, ויש מי שמתיר כיון שאין להם דם אין בולעין הדם הבא עליהן, והר' שלמה כתב יראה לי אעפ"י שאין מחזיקים דם בבני מעיין ציר יש להן וכל שהם פולטין ציר אין בולעין דם, ודברים אלו של טעם, ולפיכך לא ראינו מי שנזהר מלמלוח אותם עם הבשר, ויראה לי כשמולחין החלוחלת אין מולחין אותה מן הצד הפנימי במקום מעבר האוכלין אלא מן הצד החיצון ששם שומן דבק ומחזיקים בו דם, ע"כ.
אין מולחין בשר אלא בכלי מנוקב, וכתבו הגאונים שכן הדין שאין לו בית קבול והוא שיעמוד מדרון שהדם יוצא דרך מדרון, וכל כלי שאינו מקבל מים כגון כלי נסרים וכיוצא בהן דינן ככלי מנוקב, מלח בכלי שאינו מנוקב הרי הוא כאלו נתבשל בדמו ואסור, כבוש הרי הוא כמבושל והבשר נכבש בתוך הציר והדם שיוצא על ידי מליחה. יש מן הגדולים שאמר שלא יאסר הבשר אלא אם כן נמלח בכלי שאינו מנוקב עד שאינו נאכל מחמת מלחו אבל אם נאכל אין לו דין רותח ומותר, ויש מי שמקל יותר בזה ואומר שלא נאסר אלא אם כן עמד בתוך הכלי עד תשלום זמן מליחתו, והר' שלמה כתב שאין לדברים אלו עקר ופסק כפי הדעת הראשון. ויראה לי אעפ"י שלא נמלח הבשר כשעור שאין נאכל מחמת מלחו אסור, כי הדם והציר היוצא ממנו על ידי המלח יש לו דין אינו נאכל מחמת מלחו שכח המלח מפליטו ונשאר כח המלח בדם ובציר. ויש מן הגדולים שכתב מלח חתיכות הרבה בכלי שאינו מנוקב, החתיכות העליונות מותרות שהדם והציר נשרקין ויורדין למטה וכל זמן שפולטות אינן בולעות, והחתיכות העומדות בתוך הציר והדם אסורות לפי שהוא ככבוש וכבוש כמבושל.
חוטין אלו, האסורים משום דם אם חתכן ומלחן מותרין אפי' לקדירה, יש מי שכתב ומליחה, והראב"ד כתב חתיכה או מליחה, וראיה לדבר שאנו מבשלין עוף שלם בקדירה בלא חתיכה, ע"כ. ואין זו ראיה גמורה אם אנו עושין שלא כהוגן, ועוד יכולין הן לינטל אעפ"י שהוא שלם, וכן ראוי לעשות. ואיפשר שכתב זה הרב מפני שדעתו שכן הדין בכל חוטי הדם כמו שנבאר. כתב הר' שלמה חוטי דם יש בעוף ובבהמה שאין מנקים את דמן לא דרך ורידין ולא דרך סימנים, והם חוטים שביד הבהמה והכתף וחוטין שבלחי וכן שבלחי העוף ושבכנף, ולפיכך צריך לחתכן, ואם לקדירה צריכין חתיכה ומליחה, ואם לצלי צריכין חתיכה ואין צריכין מליחה, ומה הפרש בין אלו לורידין או לחתיכה שנצרר הדם שאין צריכין חתיכה, יראה לי שלא התירו בורידין אלא כשהוציאן מתוך הבשר ושם פניהם על פני האש, שכל זמן שאין בשר מבדיל ביניהם ובין האש האש שואבת דמן, וכן הטענה בבשר שנצרר הדם, אבל חוטין אלו שנבלעין בתוך הבשר הם והבשר מבדיל בינן ובין האש, לפיכך אין האש שואב היטב את הדם, ולפיכך אסור עד שיחתוך ויצלה או יחתוך וימלח, ע"כ. יש מי שכתב לצלי אין צריך נטילה ולא חתיכה אבל לקדירה צריך חתיכה ומליחה, ומצאנו קצת ראיה לדבריו. יש מן הגדולים שכתב כן הדין בחוטי הירך וחוטי הצלעות ושאר גידי הגוף כלם אסורים משום דם ומה שלא הוזכרו בתלמוד רק שביד ושבלחי מפני [שהן] דקין, וכן ביאר הר"ש. והראב"ד כתב כלן צריכין חתיכה ומליחה והזכיר של יד ושל לחי שאלו היה כן הייתי אומר כיון שסמוכין לבית השחיטה אין צריכין חתיכה ודי להם בשחיטת הורידין, ומפני זה הוזכרו אלו ואין צריך לומר האחרים, והרב בעל העיטור כתב ששאר חוטין אין צריכין אפילו מליחה מפני ששומן הם, ולראשונים שומעים שמחמירין בשל תורה.
כתב הר' שלמה מה שנכבש בתוכו אסור אבל השאר שאינו עומד בתוך הציר מותר, שאין הדם מפעפע עד שיתפשט בכל החתיכה, ולא עוד אלא אפילו היה אותו מקצת שנכבש בתוך הדם שומן שכנגדו מפעפע עד שיתפשט בכל החתיכה אינו אוסר את השאר בפעפועו, לפי שהדם אינו מפעפע, ומה שמפעפע בחתיכה זו אינו אלא השומן, ושומן מותר הוא מצד עצמו, אעפ"י שנאסר מצד הדם מה שמפעפע ממנו מותר הוא שאינו מוליך את הדם אלא במקום שכח הדם יכול ללכת ולהתפשט מצד טבעו, שאם אין אתה אומר כן אין לך בשר שנמלח מותר שהמלח נאסר מחמת בליעת דם שבתוכו, והמלח בטבעו דק ונכנס בכל חלקי הבשר עד שימצא טעמו בכולו, ואם אתה אומר שהדם נכנס בכל מקום שהמלח נכנס או שהמלח אחר זה נאסר ואוסר את כל הבשר, שטעם המלח האסור נטעם בכל מקום שהמלח [בכלי] וכן אין לך אסור קליפה זו בעולם שקליפה זו אוסרת מה שסמוך לה וכן מקליפה לקליפה, ע"כ. יש דברים בלשון הרב לא נתבררו לי, ואיפשר שהוא טעות סופר.
יש מן הגדולים שפסק מותר למלוח שתי חתיכות בשר יחד בכלי מנוקב ואין חוששין שמה שתפלוט האחת תבלע האחרת, שאם אתה אומר כן אם כן נחוש בחתיכה אחת שמה שפולטת מצד אחד בולעת מצד אחר, ומפני מה לא חששו בדבר זה מפני שכל זמן שטריד לפלוט אינו בולע, בד"א כשטריד לפלוט, אבל אם נחה מפליטתה בולעת, לפיכך בשר שנמלח ושהא כדי שעור מליחה אסור למלוח עמו בשר שלא נמלח שכבר פלט הראשון כל מה שיש לו לפלוט ואחר שאינו טריד לפלוט חוזר ובולע מה שפולטת החתיכה האחרת, ואם תאמר אם כן שהמלח שמלחו בו בשר אסור מן הדם, והיאך מניחין הבשר במלחו יותר משיעור מליחה והלא אחר שפלט הבשר כל דמו ואין לו טרדה לפלוט חוזר ובולע מן הדם שבתוך המלח, לפיכך כתבו קצת מן הגדולים, שכל זמן שיש לחות בבשר אעפ"י שאין בו דם פולט הוא הציר ואינו בולע, ואפילו תאמר שהוא בולע כל מה שבולע פולט, אבל אם עמד במלחו עד אחר שהלך לחות הבשר ואינו פולט המלח שעליו אסור, והרי הוא כרותח ואוסר החתיכה וצריך קליפה, וכן הדין אם נמלחה חתיכה על חתיכה אחרת שכבר עמדה במלחה, כל זמן שהתחתונה פולטת ציר אינה נאסרת, ואין צריך לומר כשמולחין חתיכות זו על גב זו שאין חוששין שמא התחתונה נחה מפליטתה ונאסרה מדם העליונה. וכתב רבינו יצחק שכל חתיכה פתוחה לפלוט ציר יום או יומים, ובתוך זמן זה כל מה שפולטת בולעת, והר' שלמה כתב מקובל אני מרבותי שעד שתים עשרה שעות בקרוב בשר פולט ציר, ע"כ.
יש מן הגדולים שכתב ביצים גמורות הנמצאות במעי תרנגולת בחלבון וחלמון אין להם דין בשר אעפ"י שאין להם קליפה עליונה ומותרין בלא מליחה, אבל המעורות בגידים דינם כבשר וצריך מליחה, ויש מי שכתב כל זמן שלא נגמרה בקליפתה העליונה דינה כבשר, והראשון עיקר.
יש מן הגדולים שכתב שאם עמד הבשר זמן רב במלחו לא יאסר מפני הדם שבמלח, ואין אומרין שהדם שבמלח הרי כרותח וצריך קליפה, שאם כן הלא נמצא בחתיכות המלוחות אחר זמן גומות מלאות ציר והמלח נמוח לתוכו והיה לנו להצריך קליפה, וטעם הדבר שדם המלח נתייבש בתוכו ואין בו עוד כח לצאת, ואחר מן הגאונים נתן בו טעם אחר, אחר שנתן המלח כח בבשר והפליט דמו הלך לו כחו ומחמת אותו מלח לא יחשב עוד כרותח, ודבר של טעם הוא זה.
